החלטה בתיק מ"ת 21973-02-11

בפני בקשה לעיון חוזר בהתאם לסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) תשנ"ו- 1996, בהחלטה מיום 7.3.11, בה הוריתי על מעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו.

כנגד י. ט. (להלן: " המבקש"), הוגש כתב אישום המייחס לו, עבירה של הצתה, לפי סעיף 448 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק"); עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק (מספר עבירות); עבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב- 1982.

כתב האישום מתאר, מספר עבירות שבוצעו על רקע פרידת חברת המבקש, נ. מ. (להלן: " המתלוננת") מהמבקש ובחירתה ביצירת בקשר חדש עם ד.ט (להלן: " המתלונן").

נטען שהחל מיום 20.12.10 ועד ליום 25.1.11 (יום מעצרו של המבקש), החל המבקש לאיים על המתלונן שלא כדין, במספר רב של הזדמנויות, הן במפגשים והן בשיחות טלפון, כשהאיומים היו בעלי אופי אלים כך לדוגמה כתב האישום מתאר כי המבקש נהג להתקשר למתלונן ומאיים עליו: "אם תתקרב אליה אני אהרוג אותך, והמשפחה שלך תקרא עליך קדיש, תקבל מתכת". עוד איומים דומים הושמעו בהזדמנויות שונות הן למתלונן והן למתלוננת.

עוד נטען כי ביום 25.1.11, סמוך לשעה 3:20, הצית המבקש, רכב פיאט בצבע אדום, השייך לא. ש., זאת לאחר ששיער כי הרכב שייך למתלונן. כתוצאה ממעשי ההצתה של המבקש, נשרף רכב הפיאט כליל, האש התפשטה במקום, ובעקבות כך נשרפו שני רכבים נוספים שחנו בסמוך לפיאט.

בדיון שהתקיים בפני ביום 7.3.11, הסכימה ב"כ המבקש, לקיומן של ראיות לכאורה וכן לקיומה של עילת מעצר. עוד היא הסכימה, למעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו מפאת אי הימצאותה של חלופת מעצר ראויה, וזאת תוך שמירת זכותו להגיש בקשה לעיון חוזר ככל שתמצא חלופת מעצר ראויה.  כעת בפני בקשה לעיון חוזר לאחר שב"כ המבקש פנתה לבית המשפט בבקשה להציג בפניו חלופת מעצר שיש בה, לטענתה, כדי להוות חלופה ראויה. ומכאן הדיון בפני.

לטענת ב"כ המבקש, מערכת היחסים בין המבקש למתלוננת, אופיינה בתלונות הדדיות, כשחלקן אף היו תלונות סרק. עוד ציינה כי המבקש, סובל מנכות נפשית גבוהה מאוד, והמעצר אינו מטיב עמו, וגורם לו לסבל פיסי ונפשי קשה מאוד, בייחוד לנוכח העובדה כי עברו של המבקש מצביע על נטייה להתאבדות, ומצבי דיכאון.

ב"כ המבקש, התייחסה בנוסף לעברו הפלילי של המבקש, וציינה כי עבירת ההימלטות ממשמורת חוקית בוצעה על-ידי המבקש ב 2004, בהיותו בן 16,  כשבאותו תיק, אביו דאג להסגיר אותו בחזרה. כמו כן, כי לאחר מכן הוא שוחרר במסגרת הליך אחר, ושהה במעצר בית מלא בפיקוחה של סבתו ואמו.

בהתייחסות ב"כ המבקש, לחשש משיבוש הליכי משפט ואיומים דרך הטלפון, היא מציינת כי גם במהלך מעצרו, הייתה למבקש ההזדמנות לעשות כן, ברם הוא נמנע מכך, הוא לא שיבש הליכי חקירה, ולא איים על המתלוננים במהלך מעצרו, מכאן כי המבקש הוכיח שאין מקונן בליבו הרצון להטריד עדים או לשבש הליכי חקירה.

לנוכח אלו עותרת ב"כ המבקש,  להפנות מרשה לבחינת מצבו על דרך של תסקיר מבחן, ולבחון את טיב חלופת המעצר המוצעת בעניינו.

המשיבה מאידך, מתנגדת לשחרור המבקש לחלופת מעצר. לגישתה, נשקפת מהמבקש מסוכנות רבה הן לציבור הרחב והן למתלוננים בפרט, זאת בהתחשב בטיב מעשיו, נסיבותיהם, הרקע למעשים והיחס האובססיבי שגילה המבקש כלפי המתלוננת ועקב כך גם כלפי המתלונן. כך גם בהתחשב בעברו הפלילי של המבקש, מהן עבירות, רכוש, סמים, תקיפה, כליאת שווא, בריחה ממשמורת חוקית ועוד. עוד הוסיפה כי מעבר לחומרת המעשה המגולמת בעבירת ההצתה, שכידוע שמורה לה חומרה מיוחדת, המבקש מואשם בעבירה של איומים, מכאן כי בשחרורו, ואף לחלופת מעצר מרוחקת, קיים סיכון שהוא ימשיך ולאיים על המתלוננים באמצעות שיחות טלפון.

כך גם קיים יסוד סביר לשיבוש הליכים והשפעה על עדים, בייחוד לנוכח מגורי המתלוננים בכרמיאל, עיר מגוריו של המבקש.

דיון ומסקנות

כאמור, הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת המיוחס למבקש במסגרת כתב האישום. לאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי אני קובע כי אכן ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתו של המבקש, כמיוחס לו בכתב האישום.

המתלונן, בהודעותיו מסר, כי מיום 21.12.10, החל המבקש לאיים עליו שיהרוג אותו ושיפגע בו במידה ויתקרב למתלוננת וימשיך עמה בקשר, האיומים בוצעו בהזדמנויות שונות, במפגשים אקראיים, ובשיחות טלפון. כך גם מסר, כי המבקש ציין בפניו שהינו יודע כי הרכב האדום (שהוצת לכאורה על-ידי המבקש), שייך לו. עוד מסר המתלונן, כי ראה המבקש זורק משהו לעבר הרכב, ושמע קול ניפוץ, וכי בהמשך ובסמוך לשעה 3:00 ראה את הרכב נשרף [ראו הודעותיו מיום 25.1.11 מיום 2.2.11 ומיום 8.2.11].

כך גם המתלוננת, ציינה כי לאחר שנפרדה מהמבקש, הוא לא הפסיק להטריד אותה, לנוכח אלו היא אף הוציאה נגדו צו מניעה בביהמ"ש השלום בעכו מיום 18.1.11. המתלוננת מסרה בנוסף כי ביום 24.1.11, המבקש, עקב אחריה, חסם דרכה, הטרידה, ואיים בפניה כי יפגע במתלונן [ראו הודעתה מיום 26.1.11].

על אף הכחשותיו של המבקש למעשים המיוחסים לו בהודעותיו מיום 2.2.11; 8.2.11 ומיום 10.2.11, הרי שבהודעתו מיום 25.1.11 [מסומן 7], קשר המבקש עצמו להצתת הרכב, ופירט כי הוא התקשר עם בחור בשם ודיע סוסאן, ביקש ממנו שיצית הרכב, וששילם לו לשם ביצוע המשימה 500 ש"ח. המבקש חזר על הדברים בעימות עם אותו בחור מיום 27.1.11 [מסומן לז]. יש לציין כי לאחר שאותו בחור נחקר, נמסרה על ידו הודעת אליבי שאומתה, אם כי יש בכך לקשור המבקש למעשה ההצתה.

אסתפק בסקירה זו של הראיות, לנוכח הסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה, וכן בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי, הרי שבשלב זה, אין להעמיק בחקר האמת ובירור שאלת חפותו או אשמתו של המבקש על-פי חומר הראיות הלכאוריות שיש בתיק, ואין לבחון את מהימנותן של העדויות והראיות. זוהי מלאכתה של הערכאה השיפוטית שבפניה עתיד המבקש ליתן את הדין. בית המשפט, בשלב זה, עסוק בבחינת הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי, ודי לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למבקש, שאינן חסרות ערך על פניהן. השוו לדוגמא:

בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08);